3 תהליכים פנימיים מאירי דרך למטפלים באמנויות בתקופת קורונה

אחת המתנות היפות של הטיפול הרגשי, היא האפשרות לגלות מה מניע אותנו בחיים. פעמים רבות, כשמגלים מה מצמצם ומחליש אפשר להתחזק ולצמוח.

כמטפל באמנויות, חוויתי את הסטינג החדש כ"התקפה על חיבורי המטפל". הייתי צריך את הזמן להסתגל וללמוד לעבור מ"טכנופוביה" ל"טכנותרפיה". להפוך את מסגרת ה"זום" מריבוע סגור למעגל של אינטימיות. ליצור מחדש סביבה שתרגיש אנושית. אבל למען האמת, לנגן בגיטרה עם כפפות לשיר עם מסיכה ולשמור מרחק ממטופל שמבקש שאשחק קרוב אליו, כבר סחטו את ה"כוח" שלי כמטפל.

בתקופה של השתנות אישית וגלובלית, מטפלים באמנויות מתנדנדים בעייפות בין טיפול און ליין ל"טיפול במסיכה". מתחת למסיכה ומאחורי המסך, רוחשים כהרגלם זרמים לא-מודעים שקוראים תיגר על דמות המטפל. זרמים שיכולים לרענן ולהאיר את הדרך.

יתרון האור על החושך

לפני שנים רבות קראתי מאמר של פולי יאנג-אייזנדראת' על העברה וטרנספורמציה בבודהיזם ופסיכואנליזה, בתוך ספר מקסים ומיוחד בעריכת ג'רמי ספרן על הדיאלוג בין פסיכואנליזה ובודהיזם (2003). אני מוצא את השילוב בין המושגים המרתקים של הפסיכואנליזה לבין תרגול יומיומי של תנועה-קשובה, כמקור להשראה, נחמה והתחברות. במיוחד ב"שטף הקורונה", גופי-ידע והעמקת החיבור גוף-נפש מאירים רגעים של חושך.

חזרתי למאמר, כי זכרתי שהוא נשען בדיוק על הנקודות הרגישות והכואבות של מטפלים באמנויות בעת הזו. מהדהד קולות, פחדים, דילמות, ספקות, לגבי יכולתנו להעניק טיפול בהיותנו במצב מדולדל-כוחות. לטפל במרחב טיפולי אחר, שמקהה (לכאורה) את תחושת ה"אנושי" מחד, ומאידך הופך אותנו ליותר רגישים, פגיעים ו"אנושיים". והאם זה כל כך נורא, להיות אנושיים בנוכחות מטופלינו?

העברת הכלה-טרנסנדנטלית

נשמע מדאיג, אבל בתרגום חופשי, מדובר "בסך הכל" בתקווה (הלא-מודעת) של המטופל, ש"המטפל הזה/המטפלת הזאת, הם כל כך מוארים ומפתוחים מבחינה רוחנית ולכן הם בטוח יצליחו להכיל אותי. בזכותם אתפתח ואתעלה מעל לסבל שלי. הם יראו לי את הדרך להארה". זוהי העברה בסיסית ושגרתית בטיפול. מטפל יעיל חייב להיות מדומיין על ידי המטופל כבעל כוח כזה. האניגמטיות של המטפל, ה"mystique" שלו, (הופמן, 1998), תורמים לתקווה הזו להתפתח.

בתקופה כזו, מטפלים מרגישים שאובדת האניגמטיות שלהם. גבולותיהם מתמוססים. הם עשויים להפסיק לחוות את עצמם כמי שיכולים באמת לעזור. זקוקים למיכל בעצמם, לישועה, לנחמה, הם עשויים, אפילו לא-במודע, להפסיק להרגיש מיכל עבור המטופלים שלהם.

כדאי לכם לבדוק אם הפנטזיה להיות מוחזקים, מוכלים ו"מוארים" פועלת חזק גם אצלכם, ומוכפלת כתוצאה מהעברת מיכל-טרנסנדנטלית מהמטופלים שלכם.

השלכה אייקונית

אין דוגמה יותר טובה מטיפול און ליין בזום, כדי לתאר במילים את המושג הזה.

זה קורה בטיפול, כשהמטפל "מרגיש נטוע במקומו, במרחב קובייתי קטן, לא מצליח להשתחרר מספיק כדי לשחק את התפקיד שקיבל מהמטופל".

אנחנו נלכדים לעתים קרובות בהשלכות של המטופל שלנו. אלא שעכשיו זה התעצם ונהיה קונקרטי!

אנחנו רואים את עצמנו לכודים במסגרת של הזום, או משחקים בכדור עם מסיכה וכפפות.

המצב הנוכחי, מעורבב יותר מהרגיל. אנחנו והמטופלים "לכודים" באופן ממשי בתוך הנחיות-מגבילות, בריבועים ובקפסולות.

לכן, כדאי שתבדקו אם בתוך כל זה קיבלתם תפקיד חדש מהמטופלים שלנו, ולא הייתם מודעים לכך.

הדחף לאחוותיות "kinship libido"

זהו מושג של יונג (1966) שמתייחס לדחף לתחושת אחווה משותפת וייחודית בין המטפל למטופל.

תחושה שעומדת בבסיסה של הברית הטיפולית. תחושת השתייכות לקשר אינטימי ומיוחד שנוצר בטיפול. טיפול באמנויות, מבסס את תחושת האחווה והשותפות דרך היצירה ומגע עם החומר. בנסיבות הקיימות, הברית והאחווה הטיפוליות נפגעו והן תחת איום. מחלחל ספק לגבי מהותו הבסיסית של הקשר הטיפולי.

מה שמתחולל אצלנו, רוחש במקביל ואולי ביתר שאת, אצל המטופלים שלנו. זה הזמן המתאים להתייחס, להעז לגעת ולעזור להבין ולמוסס. אצלנו, ואצלם.

איים בזרם

הזרמים משתנים תדיר בתקופה הזו. נוצר פרדוקס של "שגרה משתנה". פרדוקס שמדגיש דקות קיומית שקיימת ממילא בעולם.

מאחורי המסך והמסיכה אנחנו אותם בני אדם, אותם מטפלים (אנושיים) שחקוקה ב D.N.A שלהם היכולת האנושית למצוא את כוחות היצירה.

תנסו לשחרר את האחיזה ממה שעוצר ומגביל אתכם. תושיטו יד ותקרבו אליכם נקודות משען חדשות ומרעננות. תדליקו את האור בעזרת גופי-ידע ותיאורי מקרים חדשים וישנים.