במבט ראשון, צמצום וחוסר במהלך טיפול רגשי, עשוי להישמע לנו כפרדוקס.
"על מה אתה מדבר?" יגידו מטפלות.
"זה טיפול רגשי. המטופל צריך חופש, לא מגבלה" יגידו מטפלים.
אז מה ההיגיון בלזמן חוסר, צמצמום והעדר במשחק?
האם תכנון בטיפול זה לא מנוגד לקונספט של טיפול רגשי ספונטני, של זרימת כאן ועכשיו?
שאלה - האם יש משחק שבו אין הפסד? אין דלדול משאבים? אין "קלף נדיר"?
במשחק הכי פשוט עד למשחק המורכב ביותר, העקרון של צמצמום וחוסר הוא אחד המפתחות המניעים את המשחק.
למה? כי לעקרון הצמצום והחוסר יש משמעויות שונות בחיי היומיום, ולשחק בעזרת העקרון הזה בטיפול, יכול לעזור לנו לעשות חיבורים בין הטיפול לחיים, ולהביא לתהליך של ריפוי.
בחיי היומיום, המשמעויות של צמצמום וחוסר הן רבות. זה יכול להיות אובדן, מגבלה של זמן, היעדרות, נדירות וייחודיות ועוד.
זהו עקרון ש"מפעיל" אותנו בדרכים שונות בחיים. במשחק בטיפול, נפתחת האפשרות לתקן, להביא לריפוי, לאיחוי, לעיבוד. דווקא צמצמום וחוסר מעוררים בנו מוטיבציה ומוסיפים טעם למשחק.
בטיפול רגשי בילדים המאובחנים עם אוטיזם (.A.S.D),
אני עובד הרבה דרך משחק.
כי בזמן משחק אנחנו יכולים לשלב את השכל ואת הלב.
כפי שאני אוהב לקרוא לזה "ב.ח.כ.מ.ה. ועם הנ.ש.מ.ה." :
משחק מכיל ומייצר את כל המאפיינים הבאים הדרושים לטיפול וריפוי הגוף והנפש:
המשחק הוא מרחב בטוח, כייף להיות בו, לחזור אליו, להיות מעורב בו ולהצליח בו.
כמטפל, העבודה הטיפולית שלי עם ילדים המאובחנים עם אוטיזם, היא ליצור מצב כזה בחכמה.
אי אפשר לטפל באמת אם לא משחקים באמת, עם כל הלב והנשמה.
משחק דורש מהמטפל והמטופל נוכחות ויש הרבה עבודה על להיות נוכח.
במשחק אפשר ורצוי לזמן ולייצר שמחה, וחוויה מוצלחת של הדדיות.
הקסם של משחק הוא שאפשר להגיע בקלות לתחושה של הגשמה עצמית
וקבלה עצמית כי אנחנו אוטומטית מעורבים ושאובים לתוך המשחק.
אבל על איזה משחק אני מדבר? בטח תשאלו. יש סוגים שונים ורבים של "משחק".
וזה נכון. ויש גם רמות שונות של יצירתיות במשחק ובכלל "משחק" זה עולם ומלואו.
למעשה, אפשר להיעזר באלמנט של צמצום וחוסר בכל משחק !
לכן אתן דוגמא אחת מיני רבות, למצב בו המשחק המדובר הוא משחק בנייה.
ילדים אוהבים לבנות. ילדים המאובחנים עם אוטיזם, אם הם אוהבים לבנות, אז הם
עשויים לבנות פעם אחר פעם, פחות או יותר, את אותו המבנה. בדיוק.
ניקח לדוגמא ילד שבונה מסילת רכבת. כמו בכל טיפול רגשי, נגלה עם הילד את נפלאות בניית המסילה.
באופן טבעי, ניתן לו מאגר אינסופי לבניה. הוא יוביל, הוא יבנה. אנחנו ננסה להתחבר לבנייה,
להציע דברים, להיות בתשומת לב לאינטראקציה ולקשר.
נלמד מה הצורך ומה קורה אצלנו, אצלו. בינינו.
אך מה נעשה כשמתברר שהמשחק מונוטוני, לא ממש הדדי, צפוי ולא מתפתח?
טיפול אחרי טיפול, חודשים! אנחנו כבר מגיעים מראש דרוכים. לפעמים אובדי עצות.
מה קורה פה? מה אנחנו עושים בטיפול? מה המטרות שלנו? זה בכלל עוזר?
ברעיון הבא, אדגים איך דווקא צמצמום וחוסר שניצור במשחק טיפולי עם ילד המאובחן עם אוטיזם,
יקדמו עבורו הרפתקה משותפת, פתרון בעיות הדדי, הנאה ושחרור והתגוונות במשחק.
טיפ ראשון !!! לפני שמצמצמים צריך להיות הרבה ביחד איתו בבנייה של מסילת הרכבת.
בשלב מסוים, ורק אחרי שחיינו ביחד את בניית המסילה, ננסה למצוא את הדרך ליצור איזושהי
דינמיקה שמפרה את האיזון ואת המקום הנוח.
ננסה להפוך את המשחק להרפתקה.
ו"הרפתקה" זו משימה מאתגרת עבור ילד
המאובחן עם אוטיזם!
טיפ שני !!! במצבים כאלה, אחד הדברים האהובים עליי, היא ליצור את ההרפתקה
על ידי זימונו של ה"סוחר". אני משתמש בטלפון נייד ישן ו"מתקשר" סוחר"
(וזהו כבר אירוע מכונן בטיפול רגשי, הגלישה לעולם הדמיון). בהתחלה, אני עושה מודלינג
של הזמנה מה"סוחר". התפקיד יעבור מהר מאד למטופל ש"יזמין" מסילות רכבת נוספות, עצים, תמרורים, מבנים, פועלים ומה לא מהסוחר הדמיוני.
טיפ שלישי !!! ברגע שיש חיבור בין המטופל ל"סוחר" (הדמיוני, ושאנחנו מגלמים...)
יש לנו חיבור בין הדמיון למציאות.
ועכשיו אפשר להכניס את אלמנט הצמצום והחוסר למשחק!
באחת ההזמנות שנעשה ב"טלפון", ה"סוחר" יודיע שהיום נעשו כבר הרבה הזמנות רבות
ונשארו מספר מסוים של מסילות, רק 2 עצים, תמרורי העצור נגמרו, ויש רק פועל אחד!
זהו כמובן השלב הקריטי ביותר. בו מתעוררות תגובות שונות לאירוע הבלתי צפוי.
"כאן מתחיל המשחק"
טיפ רביעי ואחרון !!! בהתאם לתגובה של המטופל, אנחנו ננווט את המשך המשחק.
התגובות בדרך כלל ינועו מהתנגדות טוטאלית, להתנגדות הפתוחה למו"מ, לקבלה מסוייגת
ללא מחאה ולקבלה סקרנית וחיובית. כל תגובה היא מבורכת ומהווה פתח לאינטראקציה משחקית.
וזהו הדבר הכי חשוב, לשמור על מסגרת המשחק ועל משחקיות.
לסיכום, הבאתי דוגמא אחת בלבד מיני רבות, לאפקט של צמצום וחוסר על פיתוח המשחקיות וההנאה
בטיפול באוטיזם. האלמנט המשחקי של צמצום וחוסר ניתן לשילוב בכל משחק.
אני אוהב לשחק בטיפול עם השכל והלב "בח.כ.מ.ה. ועם הנ.ש.מ.ה.". באופן הזה מתעוררת המוטיבציה לשחק באופן בטוח, נוכח, מהנה, מעורב, מוצלח, שמח. זה מה שמייצר שחרור והזדמנות לתנועה נפשית של ריפוי,
ללמידה חדשה, להתגוונות. אם תרצו, נוכל להבין דרך התגובות של המטופל לצמצום וחוסר במשחק
מהו הכיוון המשותף שלנו בטיפול, מהם הצרכים של המטופל, מהן המטרות הטיפוליות שלנו.
מזמין אתכם לאתגר אותי בתיאור משחקים שונים מהקליניקה שלכם, ואשיב לכם:
איך אפשר לשלב את אלמנט הצמצום והחוסר במשחק שתשאלו לגביו?
איזו עבודה טיפולית תיעשה בעקבות שילוב צמצמום וחוסר במשחק שתתארו?
על מה אפשר עוד לעבוד ואיך אפשר להסביר את מה שקורה?